צהלון נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

בפסק הדין תידון השאלה האם אירוע מיום 20.1.2008, שבמהלכו נפגע התובע, יליד 20.9.69 - מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), אם לאו.

בין הצדדים התקבל הסדר דיוני אשר בהתאם לו ישולם לתובע, בכל מקרה, פיצוי בסך 60,000 ₪, בצירוף 11% שכר טרחת עו"ד ומע"מ ותוספת החזר האגרה בה נשא התובע. הצדדים הסכימו עוד כי בית המשפט יכריע האם הסכום האמור ישולם על ידי נתבעת 1 וזאת במקרה שייקבע שמדובר בתאונת דרכים או ישולם על ידי נתבעות 3,2 - ככל שייקבע שלא מדובר בתאונה כאמור.

למען שלמות התמונה יצוין כי נתבעת 1 הייתה מבטחת הרכב אשר התובע נפגע לאחר שירד ממנו; נתבעת 2 הייתה מעסיקת התובע במועד התאונה; נתבעת 3 ביטחה את אחריות נתבעת 2.

טענות הצדדים בכתבי בי-דין:

בכתב התביעה נטען כי במועד התאונה הגיע התובע אל חצרות הנתבעת 2, החנה את המשאית והחל בהעמסתה. בתום פעולת ההעמסה וכדי להמשיך בנסיעה, נדרש התובע לרדת מתא הקירור ולגשת אל תא הנהג. בשלב זה החליקה רגלו של התובע על צינורות שהיו מונחים על הרצפה לצד המשאית. התובע נפל ונחבל בכל חלקי גופו ובעיקר בברך ימין. התובע טען בתביעתו כי האירוע המתואר מהווה "תאונת דרכים" בהתאם לחוק הפיצויים. לחילופין, וככל שייקבע כי מדובר בתאונת עבודה בלבד, טען כי יש להטיל את האחריות על נתבעות 2-3.

באזור התאונה טופל התובע ע"י חברו לעבודה, בקירור הברך באמצעות קרח ובחבישת אזור החבלה, באופן מאולתר.

הנתבעת 1 בהגנתה כפרה בכל סעיפי התביעה ובין היתר, בהיות האירוע המתואר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

הנתבעות 3-2 גם הן כפרו בכל סעיפי התביעה, תוך שהן טוענות כי הואיל ומדובר בתאונת דרכים, הרי שלפי החוק המתווה את עיקרון ייחוד העילה - יש לדחות התביעה כנגדן על הסף.

ראיות הצדדים:

בתצהיר נסיבות של התובע שהוגש עוד טרם להסכמה הדיונית וכבר ביום 4.1.2009 -הצהיר התובע כי ביום 20.1.08, עת ביקש לרדת ממשאית עליה עבד על מנת להיכנס לרכב ולהתחיל בנסיעה, בזמן הירידה מהמשאית, הניח את כף רגלו על צינורות שהיו על הרצפה, כשלפתע - "הצינור הסתובב מתחת לרגלי וכתוצאה מכך, נפלתי אפיים ארצה, תוך שאני נחבל בכל חלקי גופי ובעיקר בברך ימין".

התובע הוסיף כי מספר הרישוי של המשאית עליה עבד הינו 37-203-56.

הנתבעות 3-2 הגישו את תצהירו של מר משה מהרט, עובד הנתבעת 2. העד הצהיר כי בתקופה הרלוונטית עבד עם התובע, אצל הנתבעת 2, בחלוקת סחורה והוא שימש כעוזר של התובע. השניים עבדו על משאית עם ארגז קירור, כאשר חלקה הקדמי של המשאית הינו תא נהג וחלקה האחורי הינו ארגז קירור. החלקים מופרדים זה מזה.

ביום התאונה (שאינו זכור לעד ואותו הוא למד מתצהירו של התובע), הגיעו השניים למרכז הפצה באזור התעשייה "מעיין שורק" בפלמחים. השניים העמיסו על המשאית מוצרי חלב של חברת "טרה", ושניהם שהו בתוך ארגז הקירור.

בסיום ההעמסה ביקשו השניים לרדת מתא הקירור ולפנות אל עבר תא הנהג לקראת נסיעה מהמקום. התובע ירד ראשון דרך דלת צד המצויה בארגז המשאית והעד התעתד לרדת אחריו. לפתע, הבחין העד בתובע כשהוא על הרצפה. העד הצהיר כי הוא אינו יודע מדוע התובע נפל וכל שידוע לו הוא כי נפילתו התרחשה תוך כדי ירידה מדלת הצד של המשאית.

הנתבעת 1 לא הגישה תצהירים מטעמה, שכן העד היחיד לתאונה הינו מר משה מהרט, העובד בשירותה של הנתבעת 2.

העדויות ביום 12.4.2011:

העדויות במועד שמיעת הראיות עלה כי למעשה התובע אינו זוכר פרטים רבים;

כך למשל בחלקים רבים של עדותו טען באופן כמעט וודאי שמר מהרט ירד מהרכב לפניו ומטעם זה היה הראשון שאף סיפק לו עזרה. התובע גם סבר שמר מהרט ראה את נפילתו ("הוא ראה אותי שאני נפלתי, הוא היה לפניי", ראה עמ' 1 שורות 22-21). עם זאת, בהמשך, עת הוצגה בפניו העובדה שמר מהרט טוען שירד מהרכב אחריו, הסכים כי אף דבר זה ייתכן, וכי סברתו שמר מהרט ירד ראשון, הייתה נעוצה רק בעובדה שהוא הראשון שסיפק לו עזרה.

בדומה גם טען שאין הוא זוכר מי מבין השניים היה עתיד לנהוג ברכב ביום האירוע. לדבריו, לעיתים הוא נוהג ולפעמים מר מהרט, הכול לפי חלוקה ביניהם, התלויה - בין השאר, בעייפות. לטענתו ייתכן שאחד נהג שבוע ברציפות והשני בשבוע העוקב וייתכן גם שתהיה תחלופה על בסיס יומי, כאשר אין קביעות בעניין זה. התובע גם לא ידע להשיב האם יש משמעות לשאלה מי יורד ראשון מהרכב, והאם בדרך כלל זה שיורד ראשון, הוא זה שעתיד לנהוג או שעתיד לפנות למשרד להשלמת ניירת נדרשת, טרם ליציאה מהמקום. לדבריו, משאירים את המפתחות של המשאית בסוויץ' מקדימה, במהלך ההעמסה.